האיסלאם דחה כל ערכי האפלייה בין בני האדם
השריעה (ההלכה) של הנביא מוחמד עליו השלום דחתה את כל ההלכות הקודמות שהפיצו את ערכי האפלייה בין בני האדם.
באיסלאם, הייחוס אינו הוא הדבר המכריע, הנביא מוחמד אהב מאוד את " צוהאייב אלרומי" למרות שהיה פרסי, וגם בילאל בן רבאח שהיה אתיופי, אפילו אמר עליו " הוא אחד האנשים שייכנסו לגן עדן" ... הדבר עצמו היה עם "סלמאן אלפארסי" שעליו אמר הנביא " סלמאן הוא אחד ממנו ".
דוגמה אחרת, הנביא מוחמד עליו השלום שנא מאוד את דודו " אבו לאהב" כי היה עושה נגד האיסלאם, הוא שנא אותו – למרות שהיה אחד בכירי שבט קורייש - כי היה מתנגד לדת של אללה.
בקוראן הקדוש שהוא החוקה הראשונה של המוסלמים, אנו מוצאים את שמו של " לוקמן החכם". שהיה עבד אתיופי, אללה ישתבח שמו ויתעלה העניק לו את החוכמה, והוריד סורה שלמה שמשבחת אותו ומזכירה את שמו לאורך החיים. גם בקוראן סורות שלמות שנקראו על שמותיהם של הנביאים והצדיקים (נוח – אברהם – מרים- יוסף – יונס - מוחמד). שמות אלו אנו קוראים בכל יום בתפילה, וזה מחזק בתוכנו את הרעיון של השוויון בין כל בני האדם.
